לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
מילים: אריק איינשטיין
לחן: שם טוב לוי
זהו פוסט סיום.
החיים, ועוד כמה אנשים יקרים לימדו אותי ש- Never say never, ואני, מהירת-החלטה שכמותי,
חמומת מח לעיתים, ותמיד, אבל תמיד, מלאה מחשבות, החלטתי הפעם להקשיב. לכן, למרות שהחלטתי
להיפרד מהבלוג הזה, אני באותה עת משאירה גם פתח לחרטה. לכן בחרתי לקרוא לכותרת כפי
שקראתי.
אי אפשר לכתוב פוסט סיום בלי להעלות על נס את הנטייה הטבעית שלי לפרידות. אולי בגלל
זה , כל כך אהבתי את הסרט 'פרידות' (לחובבי סרטים זרים, ראו הוזהרתם). כן, כל אחד טוב
במשהו, ואני טובה בפרידות. גם א' (אפשר לקרוא עליה
כאן), חברתי-עמיתתי למסע הנפש, עלתה על זה די מזמן. "את זה את עושה הכי טוב"
היא אומרת לי כשאני מודיעה לה על הצורך הבא שלי להיפרד, וזה כבר לא ממש משנה ממי. אני
יודעת, זה לא חכמה וזה, היא הרי מומחית בלקרוא אנשים ומצבים, אבל אצלי זה באמת ככה,
אני ממהרת להיפרד לפני שייפרדו ממני ואני ממהרת להסיק מסקנות גם כשהמציאות יכולה להתפרש
בעוד דרכים, שאין להן בהכרח קשר לאלו שהגעתי אליהן. לכן כשהיא מזכירה לי שוב, את מה
שכבר אמרה לי לא פעם, ש"אולי הפעם אפשר לעשות את זה אחרת" אני ממהרת להתמרמר על האבחנה,
ומסבירה לה, עם כל הטקס, הטישו והדרמה הנחוצה, למה המציאות, ובכן, לא מותירה לי שום
ברירה. ממש שום ברירה. אבל כשאני בערב נזכרת, ביני לבין עצמי, שגם את הפרידה ממנה כבר
התחלתי לתכנן, (להקדים תרופה למכה? לשלוט במצב? הכל הולך) אני מבינה שזה פשוט משהו
שחזק ממני ומשתלט עלי.
אבל בואו נחזור רגע להתחלה. לפני שנתיים וחצי, מספר חודשים לפני שהתחלתי לכתוב כאן,
העברתי בוקר חורפי אחד בלשכת הרבנות בירושלים. 12 שנה אחרי שנכנסתי בדלת ה'טובה', עשיתי
את הדרך ההפוכה וביצעתי צ'ק אאוט שהיה במבצע של 1+1 עם חותמת רשמית מהרבנות ומאז אני
גרושה.
אחרי הגירושין, החלטתי, במודע או שלא במודע, לקחת לעצמי שנה של חשיבה, התכנסות עצמית
והתבוננות. שנה שבה רציתי "להתנקות" ולא להתחיל עם המשחק הזה של ההיכרויות מיד בהתחלה.
זו הייתה החלטה חשובה. זה לא שגיליתי על עצמי תובנות מאירות עיניים, סך הכל אני די
מכירה את עצמי, בכל זאת עניין של 39 שנים, אבל מה שהבנתי יותר בבהירות, היא שבבסיסי
אני אדם זוגי.
להבדיל משנות הרווקות שלי, שמהן נפרדתי בדיוק באמצע שנות העשרים, ובהן הכל היה פתוח
כך שלא באמת ידעתי לאיזה כיוון ייקחו אותי החיים, החיים בזוג לימדו אותי שאני אוהבת
להיות עם בן זוג. נכון, אני אוהבת גם את הזמן שלי לבד בתוך הזוגיות ואני לא אוהבת זוגיות
דביקה מדי, אבל אני כן יודעת שזוגיות היא מרכיב חשוב בחיים שלי. כך שמעבר לכמה הצהרות
ראשוניות של "די, אני לא רוצה את כאב הלב הזה יותר בחיים שלי", אחרי שנה הבנתי שאני
יוצאת לחפש אהבה חדשה.
את התהליך של בחירת בן זוג אני עוברת באופן די פעיל, לפעמים הוא שקט ונח על מי מנוחות
ולפעמים הוא סוער ויודע עליות ומורדות. לפעמים היו המון הצעות ופניות ולפעמים היה שקט
כמו השקט שאחרי הסערה. כשהייתי מוכנה להתחיל, נרשמתי לאתרים, דיברתי עם בחורים, עם
חלקם המשכתי לפגישה-שתיים ועם מיעוטם אף יותר. עם אחדים הספיקה לי רק שיחה כדי לדעת
שזה לא, אבל את הבחור שנמצא בחיי כעת, אחד מאלה שדיברתי עליהם בפוסט
הקודם שלי, הכרתי סתם כך פתאם, כשהתיישב לידי.
אני לא צדיקה גדולה, כל אחד בוחר את הדרך שלו לתרגל את האמונה שלו (גם על כך כתבתי)
, אבל אני מאמינה ביד המכוונת של הקב"ה ואני מקווה שהיד הזו תלווה אותי, אותנו, גם
בהמשך. היום אני יותר מפוכחת, יותר ממוקדת ויותר יודעת מה אני רוצה. את הזוגיות הזו
אני בונה כל יום, לאט, אבל בטוח. אני לא ממהרת לשום מקום.
מאז שנפגשנו פה לראשונה עברתי כל מיני חוויות אבל אין ספק שהכתיבה עצמה היתה חוויה
מכוננת. עד שהתחלתי את הבלוג הזה לא כתבתי בשום מקום בצורה רצינית, ומאז שפתחתי אותו,
פתחתי אותו בעוד כמה מקומות שנתנו לי במה. תודה שהייתם פה לקרוא את הדברים, תודה שהגבתם,
תודה שהיגגתם. תודה ושוב תודה.
פנינת השבוע: : אין היום, וגם שבוע הבא לא בטוח שיהיה. שיהיה לכם אחרי-החגים
שמח, או משהו כזה. רוצים איחולים חגיגיים? תבואו בחנוכה.
שלכם,
Reality Bites
אתם מוזמנים להגיב ב-
RealityBites1974@gmail.com