לפני שנתיים כמעט נולד לי בלוג. פתאום גיליתי שאנשים זרים שאני לא מכירה יכולים לקרוא את הדעות, המחשבות והרגשות הפרטיים שלי ואפילו להגיב עליהם. פתאום גיליתי שאנשים זרים שאני לא מכירה מתעניינים בדעות, במחשבות וברגשות הפרטיים שלי. פתאום גיליתי שיש לי מה להגיד ושאני רוצה להגיד את הדברים האלה. יום אחד, אחרי חצי שנה של כתיבה, אפילו גיליתי שאני עומדת מאחורי כל מילה שאני כותבת ושאני לא מפחדת מהחשיפה. באותו יום עשיתי לייק לבלוג וכל חבריי לפייסבוק נחשפו אליו.
עכשיו, אחרי שנתיים, אני כותבת את הפוסט האחרון. אחרי שבשנה הראשונה השתדלתי ודי הצלחתי לפרסם פוסט חדש כל שבועיים, בשנה האחרונה הקצב ירד. יש כמה סיבות לירידה בקצב הכתיבה, אני מניחה שאחת מהן היא שבשנה הראשונה חוויתי התפרצות של כל מה שלא כתבתי בשלושים וקצת השנים שקדמו לה, קצת כמו ג'ורג' הריסון שהוציא אלבום משולש רגע אחרי שהביטלס התפרקו, אם יורשה לי להיתלות לרגע באילנות גבוהים.
אבל הסיבה העיקרית היא אחרת. הבלוג הזה נכתב באתר שהוא קודם כל אתר הכרויות וקהל הקוראים ברובו המוחלט מורכב מרווקים ורווקות. בשנה הראשונה של הבלוג גם אני השתייכתי לקהל הזה וגם אם לא כתבתי רק על דייטים והקפדתי לכתוב על מגוון של נושאים, הרווקות היתה שם תמיד ברקע. לפני כמעט שנה הפסקתי להיות קהל היעד של הבלוג ושל האתר ואם קודם הרווקות היתה ברקע, התחלתי להרגיש שמלבד שני פוסטים שעסקו באופן ישיר בנושא, אני משקיעה אנרגיות ומאמצים כדי שהזוגיות לא תהיה ברקע. זה לא שרציתי להסתיר אותה אבל גם לא רציתי לנפנף בסטטוס השונה שלי. מה שקרה זה שהפסקתי להשקיע את האנרגיות בכתיבה עצמה והתחלתי להשקיע בכל מה שמסביב, הכתיבה הפסיקה לזרום לי והיום אני מבינה שזה בגלל שהשקעתי את המאמצים במקומות הלא נכונים.
אבל יש עוד סיבה לירידה בקצב הכתיבה. את הבלוג הזה כתבתי ממקום אמיתי, פתוח וכן. שיתפתי אתכם במה שעובר עלי וכל עוד כתבתי על עצמי הרשיתי לעצמי לכתוב ממקום משוחרר ללא צנזורה. כל עוד הייתי לבד יכולתי לכתוב על מה שאני רוצה כמה שאני רוצה ובאיזו פתיחות שאני רוצה, אבל מאז שיש עוד מישהו בחיי אני כבר לא חושפת רק את עצמי והצנזורה צריכה לפעול יותר. לא פשוט להתרגל לחשוב ב'אנחנו' במקום ב'אני' אבל זה חלק מהאתגרים שזוגיות מביאה איתה.
בערב ראש השנה האחרון הברך נכרעה והטבעת נשלפה וכבר שלושה שבועות אני אישה מאורסת.
אני מלאת תודה לבמה שניתנה לי פה אבל אני חושבת שזאת כבר לא הבמה שלי. אהבתי לכתוב את הפוסטים, אהבתי לקרוא את התגובות המפרגנות וגם את הלא מפרגנות, ואם פגעתי במישהו (בכאלה שנוהגים ביונדאי למשל) אני מתנצלת. אני מאמינה שאמשיך לכתוב, אני לא יודעת כרגע איך, מה, איפה ומתי, אבל אני סקרנית לראות מה יהיו התשובות לשאלות האלה בעתיד הקרוב או הרחוק.
תודה לכל מי שקרא אותי ולכל מי שהגיב. תודה לאתר שנתן לי את ההזדמנות. תודה לבלוגרים האחרים, שכניי לבלוג שנהניתי לקרוא.
לא אסיים באיחול הנדוש והמתנשא 'בקרוב אצלכם', אבל אני בכל זאת רוצה לאחל משהו. אני רוצה לאחל לכם שתמצאו את האושר שלכם. הוא יכול לבוא בצורת זוגיות אבל הוא יכול לבוא גם בהרבה דרכים אחרות. היום אני יודעת שאם הייתי מכירה את אהובי לפני כמה שנים זה לא היה מגיע לחתונה. אני מודה לאל ולגורל ולקארמה שפגשתי אותו בתקופה שהייתי שלמה עם עצמי ומאושרת בחיי. זה היה שווה חמש שנים של טיפול פסיכולוגי ועבודה מאוד לא קלה כדי להגיע לאן שהגעתי כשהכרנו, כי בזכות הטיפול והעבודה שעשיתי הוא הכיר אישה חזקה שאוהבת את עצמה ולכן מוכנה לתת גם למישהו אחר לאהוב אותה.