בניגוד למאורסת הטריה ח"כ ציפי חוטובלי, אני פוחדת לספור כמה פגישות עיוורות יש אצלי ברזומה, אך בוודאות - 99% מהן הגיעו מהעולם הוירטואלי.
מספיקה כף יד, כדי לספור את הפעמים בהם יצאתי לבליינדייט "טבעי", כזה שנולד אחרי שמישהו ראה אותי באירוע כלשהו ונדלק, או אחרי שמישהו בהארה מקרית, נזכר שאני מה קוראים "מחפשת", ואז טורח לחבר ביני לבין איזה סינגל אחר בחיפושים.
סיפור ההיכרות של הוריי, שהתחיל מקליק סוחף שחש אבי ע"ה למראה החתיכה תבדל"א בתספורת קארה וחצאית עיפרון, שהמשיך באירוסין תוך חודש בלבד ובנישואי בזק בני 40 שנה, הפך אותי שלא בטובתי, לרומנטיקנית חסרת תקנה. ובכל זאת - הקליק היחיד אצלי בינתיים בכל המסע הזה - מסתכם בזה שמשמיע העכבר.
במקום שיזרקו לי מבטים ברחוב, עושים לי עיניים במסגרת "צפו בפרופיל שלך". ביום ממש טוב, זה במסגרת "הוסיפו אותך לרשימת המועדפים" ובמקום פתק משורבט על מפית, זה תמיד הודעת חינם של "הכרטיס שלך שבה את לבי, והכדור אצלך!".
אלא שפנייה אחת באתר פלמוני, מחבר קצת צעיר ממני, הוציאה ממני שוב את ילדונת בית הספר עם הפרפרים בבטן, ממש היישר מסרט בוליווודי זול.
זכרתי אותו מביקור מקרי במשרדי שנה לפני כן. אפילו שיחה קלילה ונעימה נקשרה בינינו. אז, שידוליה במבט של מנהלת המשרד ש"תתלבשי עליו כבר!", נענו על ידי בהינף יד מבטל, של "מה את רוצה ממני- יש לו קעקוע-ותראי השיער בכלל לא מסתדר לי היום".
הפעם, מצאתי עצמי מצחקקת ומסמיקה למקרא שרשרת המסרונים ששיגר: "הייתי במשרד שלך שנה שעברה והתאהבתי...", "פלירטטתי איתך בלי סוף! אל תגידי לי שלא שמת לב?".
הסלידה מהקעקוע, התחלפה בהתלהבות מהקוריוז (ישר למדור יחסים ב - X net!), עם מי שהסתבר לי כבחור רוחני ומאמין, שמתפלל בלילות לקצת טיטולים ומשכנתא. אפילו האופנוע עליו סיפר, הוסיף למגניבות ועורר בי זיכרונות מדן תורן החתיך של שנות השמונים בסרט "בחינת בגרות", שנאסר עלי לצפות בו.
ביום שרבי של חוה"מ, נחפזתי לפגוש במי שחשבתי ודאי אספר עליו לנכדיי. מצאתי את הנסיך על האופנוע, מעגן את הכלי הכבד למעקה בטיילת, ממש כמו בסצנה מ"גריז". כשסיים, השתרע על ספסל סמוך ומתח רגליו, טופח בידו על המקום שלידו.
התיישבתי בהיסוס: "יש בית קפה ממש חמוד בהמשך..."
"לא, טוב לי פה!", חייך במלוא שיניו דני זוקו הישראלי "קרוב לאופנוע, כי אני צריך לשמור שלא יגנבו לי אותו. הוא חדש ועלה הרבה ויש פה מלא ערסים".
"זה רק שחם נורא פה... ואין כאן אפילו איפה לקנות לשתות... הקיוסק סגור... אפשר להסיע אותו לפחות עד לדשא?" מלמלתי בביישנות, מביטה בגועל בפח האשפה הסמוך, בקליפות הגרעינים מסביבנו ובזוג הקשישים שישב על ספסל סמוך והביט בנו בתדהמה (בליינדייט ליד הספסל שלהם, לא מחזה נפוץ...).
"לא, התעייפתי. איזה מרחק זה עד אלייך! ותודה שהצעת, אבל אני לא צמא! האמת, מעדיף לצאת לדרך חזרה עכשיו, אחרת יהיה לי קר... נתכנן את זה יותר טוב בפעם הבאה".
"דווקא חשבתי שתכננו..." עניתי חלושות... "אבל, בטח שתהיה נסיעה טובה..." דבריי נבלעו ברעש ההתנעה.
הבטתי בהשתאות במי שרק לפני יומיים חיזר אחרי נמרצות, ועכשיו דהר על אופנועו אל עבר השקיעה - רבע שעה בקירוב מתחילת הפגישה.
ובדרך חזרה הביתה, חשבתי לעצמי שקליק עכבר ימני - זה אולי בכל זאת בשבילי... :-)